מאמרי הזוה"ק חג הפסח

כ"ד אדר תשפ"ה | 24/03/2025 | 16:08

אמר רבי אלעזר, מה שכתוב "כל מחמצת לא תאכלו" היא הנקבה של הקלי' שהיא יותר חזקה מן הזכר שבקלי', ומש"כ "לא יאכל חמץ" הוא הזכר שבקלי'. ואמר רשב"י: לכן בחמץ כתוב דרך בקשה לא יֵאָכֵל ובנוק' של הקלי' שהיא מפתה לעשות חטאים וכו' נאמר בה לשון צווי "כל מחמצת לא תאכלו". ועוד, מחמצת ריח של מיתה יש בה כי האות הראשונה והאחרונה הוא מ"ת כזה" מחמצת ובאמצע חמץ, ולכן מי שאוכל ח"ו חמץ היא מקדמת לו מיתה כי מת הוא בעוה"ז ונשמתו נכרתת בעוה"ב כמ"ש ונכרתה הנפש ההיא, והוא נחשב לבהמה שמתה שאין לה חלק לעוה"ב כך הוא ר"ל.

אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, כְּתִיב (שמות יב) כָּל מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ, וּכְתִיב וכתוב (שמות יג) לֹא יֵאָכֵל חָמֵץ אֶלָּא דָּא דָּכָר וְדָא נוּקְבָּא מה הטעם רבוי הלאוין שיש באיסור אכילת חמץ, ומדוע פעם קורא לו מחמצת ופעם קורא לו חמץ, אלא חמץ הוא הזכר של הקלי' ומחמצת היא הנקבה של הקלי'. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, אֶלְעָזָר בְּרִי, בְּדָא כְּתִיב לֹא תֹּאכֵלוּ תירצת את הענין יפה אבל עדיין למה במחמצת כתוב לא תאכלו, לשון של ציווי ואזהרה, וּבְדָא כְּתִיב לֹא יֵאָכֵל בחמץ כתוב לא יאכל, לשון בקשה, אַמַּאי לָא כְּתִיב לֹא תֹּאכֵלוּ מדוע לא כתוב גם בחמץ לא תאכלו, לשון ציווי? אֶלָּא נוּקְבָּא דְּאִיהִי אַסְטִיאַת אָרְחָהָא, בְּאַזְהָרָה וַדַּאי אלא נוק' דקלי' שהיא מפתה ברמאות לבני אדם בדרכיה של הטומאה לפתות ולרמות בני אדם לעשות חטאים, כי קלי' הנקבה יותר חזקה מהזכר, לכן כתוב בה באזהרה כל מחמצת לא תאכלו, דָּכָר דְּאִיהוּ אָחִיד בְּחוּטָא דְּדַכְיוּ יַתִּיר בְּבַקָּשָׁה הזכר של הקלי' שהוא נאחז בחוט של טהרה יותר מן הנקבה, לכן האיסור חמץ שבו בלשון בקשה. וְעַל דָּא כְּתִיב לֹא יֵאָכֵל לֹא תֹאכֵלוּ  ועל זה כתוב לא יאכל בלשון בקשה לא תאכלו לשון ציווי בנקבה.

אָמַר לֵיהּ, אַבָּא, וְהָא כְּתִיב (דברים טז) לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שאל ר' אלעזר את ר' שמעון והרי שגם זכר שהוא "חמץ" כתוב לשון אזהרה ולא בקשה. אָמַר לֵיהּ, אַסְגֵּי תֵּיבִין יְתֵירִין לִיקָרָא לְקָרְבָּנָא השיב לו, הירבה הכתוב מילים יתרות כלומר אזהרות ולאוין מרובים לכבוד הקרבן. וכתב "לא תאכל" כאילו יש אזהרות רבות. והעיקר הוא שבפעם הראשונה אמר בלשון בקשה ואח"כ לכבוד הקרבן האריך באזהרות, אֲבָל בְּקַדְמִיתָא בְּבַקָּשָׁה לֹא יֵאָכֵל אבל בתחילה כתוב לא יאכל להראות לנו שהזכר פחות טמא וקשה מן הנקבה. אֲבָל לְבָתָר בְּאַזְהָרָה אבל אח"כ באזהרה, (לֹא תֹּאכֵלוּ, דְּהוּא שהוא המחמצת) קַשְׁיָא מִתַּרְוַויְיהוּ מַחְמֶצֶת קשה משניהם כלומר משאור וחמץ היא מחמצת כי מילת "מחמצת" קשה מחמץ ושאור. ושואל, מַאי טַעְמָא, בְּגִין דְּרֵיחָא דְּמוֹתָא אִית תַּמָּן מה הטעם שהיא קשה משניהם? ומשיב מפני שריח של מות יש במחמצת והיא כוללת זכר ונקבה. חָמֵץ, דָּכָר חמץ הוא בזכר. מַחְמֶצֶת, נוּקְבָּא. רַגְלֶיהָ יוֹרְדוֹת מָוֶת (משלי ה) מחמצת בנקבה שרגליה יורדות למקום המות קרוב לקליפות. וזה נאמר על הקדושה וכ"ש בקלי' שהיא המות עצמה, בְּרֵישָׁא וְסֵיפָא דְּתֵיבָה תִּשְׁכַּח לָהּ בראש התיבה אות מ' ובסופה אות ת' תמצא שם את המלה "מת" כזה מחמצת. וּבְגִין דָּא מַאן דְּאָכִיל חָמֵץ בַּפֶּסַח ובשביל זה מי שאוכל חמץ בפסח, אִיהִי אַקְדִּימַת לֵיהּ מוֹתָא הנוקבא דקלי' מקדימה לו את המיתה שהיא בכרת, וְלִינְדַּע דְּמִית הוּא בְּעָלְמָא דֵּין וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי ולדעת שהוא מת בעולם הזה וגם נפשו נכרתת בעולם הבא, ור"ל שלא תתגלגל נפשו בגלגול ישראל אלא בבהמה ובגוים ערלים, דִּכְתִיב (שמות יב) וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִיא שאין לה חלק לעוה"ב והרי הוא כאותה בהמה שמתה. עד כאן ביאר חמץ ומחמצת.

"מצה" היא בחי' מלכות דאצילות, והיא עושה מצה ומריבה עם החיצונים והקליפות, ומרחיקה אותם מעם ישראל, כמו המזוזה שיש בה שם שד"י שהוא מבריח את המזיקים והשדים מן הבית, כן המצה עושה מריבה עם החיצונים להבריח אותם מהאדם, וגם עושה קטטה ביניהם עצמם בין המזיקים שיהיו מפורדים ולא יוכלו להזיק, וכן היא עושה מריבה עם המחלות שיש לאדם ומגרשת אותם מגופו, וכמו שאומר הזוה"ק, שהמצה היא "מיכלא דאסוותא" לחם של רפואה כי היא מרפא את גופו ונשמתו של האדם, והיא נלחמת עבור האדם בעליונים ובתחתונים ואשרינו שזכינו.

מָצָה אַמַּאי [א] מצה שהיא השכינה למה היא נקראת בשם מצה, אֶלָּא הָכִי תָּנֵינָן שַׁדַּי אלא כך למדנו, המלכות נקראת פעמים בשם שד"י כי היא חותם היסוד הנקרא שד"י. ואמר מדוע נקראת כך, בְּגִין דְּאָמַר לְעוֹלָמוֹ דַּי דְּיֹאמַר לְצָרוֹתֵינוּ דַּי בשביל שאמר הקב"ה לעולמו די והעולם הוא עולם האצילות, והמלכות היא סוף עולם האצילות, ויאמר שיבטל מעלינו כל הצרות והגזירות. אוּף הָכִי מָצָה גם כך מצה מדוע נקראת המלכות מצה, בְּגִין דְּקָא מְשַׁדֵּד דְּמַבְרָחַת לְכָל סִטְרִין בִּישִׁין וְעָבִיד קְטָטָה בְּהוּ לפי שהיא משדדת ומבריחה לכל החיצוניים הרעים ועושה מריבה בהם, כדי להציל את ישראל, כְּגַוְונָא דְּשַׁדַּי דִּמְזוּזָה דְּמַבְרִיחַ לַשֵׁדִים וּמַזִּיקִים דְּתַרְעָא כעין שם שד"י במזוזה שמבריח את השדים והמזיקים משער הבית, אוּף הָכִי אִיהִי מַבְרָחַת לוֹן מִכָּל מִשְׁכְּנֵי קְדֻשָּׁה כך גם השכינה היא מבריחה אותם מכל משכנות הקדושה שלא יהיו שם, וְעָבִיד מְרִיבָה וּקְטָטָה בְּהוּ ועושה מריבה וקטטה בניהם אחד בשני והם פרודים ולכן קשה להם להזיק. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר כמו שנאמר, (שמות יז) מַסָּה וּמְרִיבָה. עַל דָּא כְּתִיב מָצָה ועל זה כתוב מצה שפי' מריבה. וְהָא מַסָּה בְּסָמֶךְ אִיהוּ והרי המילה מסה היא בס'  ולא בצ' ואיך אמרת שנקראת ע"ש מסה ומריבה, אֶלָּא תַּרְגּוּמוֹ דְּמַסָּה אִיהוּ מָצוּתָא אלא התרגום של המלה מסה הוא מריבה כי היא נלחמת בס"א ומבריחה אותה.

בָּתָר כָּל דָּא כְּתִיב אחר כל זה כתוב, (דברים טז) לֹא יֵאָכֵל חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצוֹת לֶחֶם עוֹנִי. וּכְתִיב ועוד כתוב (שמות יב) כָּל מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ. אָמַר רַעְיָא מְהֵימְנָא, אַמַּאי מַנֵּי דְּלָא לְמֵיכַל חָמֵץ שִׁבְעַת יוֹמִין ושואל משה רבנו, מדוע צוה הקב"ה שלא לאכול חמץ שבעת ימים, ועוד וּלְמֵיכַל בְּהוֹן מָצָה מה הטעם שצוה הקב"ה לאכול מצות שבעת ימים. וְאַמַּאי לֹא יֵאָכֵל, וְאַמַּאי לֹא תֹּאכֵלוּ ומדוע כתוב לאוין הרבה לא יאכל, לא תאכלו. אֶלָּא אלא הטעם לזה ז' כֹּכְבֵי לֶכֶת וְאִנּוּן שצ"ם חנכ"ל הנה נודע שיש שבעה כוכבי לכת והם: שבתאי, צדק, מאדים, חמה, נוגה, כוכב, לבנה. וְאִנּוּן מִסִּטְרָא דְטוֹב וָרָע והם מצד הטוב והרע, מצד הטוב שולט בהם מטטרו"ן, ומצד הרע שולט הס"מ, נְהוֹרָא דִּלְגַו מָצָה האור שבפנימיותם היא השכינה שנקראת "מצה". קְלִיפָּה דִלְבַר חָמֵץ הקליפות ששולטת עליהם מבחוץ הוא חמץ, ומפרש וְאִנּוּן חָמֵץ דָּכָר מַחְמֶצֶת נוּקְבָּא ואלו הקליפות שמבחוץ הם בחי' חמץ שהוא הזכר שבקליפה ס"מ ומחמצת היא נקבה של הקליפה לילי"ת ר"ל.

מָצָה דִּלְגַו שְׁמוּרָה המצה שהיא השכינה שמבפנים שבפנימיות השצ"ם חנכ"ל היא שמורה מהקליפות. וְאִנּוּן ואלו השומרים הם בחי' (אסתר ב) שֶׁבַע הַנְּעָרוֹת הָרְאוּיוֹת לָתֶת לָהּ מִבֵּית הַמֶּלֶךְ שהם מלאכי השכינה השומרים אותה. וְאִתְמַר עָלַיְיהוּ ונאמר עליהם, (שמות יב) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת שישמרו את השכינה מהקליפות. מָצָה אִיהִי שְׁמוּרָה לְבַעְלָהּ, דְּאִיהוּ ו', וּבֵיהּ אִתְעַבִּיד מִצְוָה מצה, זו שהיא השכינה הקדושה, היא שמורה לבעלה שהוא אות ו' דהוי"ה ב"ה שהוא פרצוף ז"א, וביחוד, ז"א נותן לה אות ו' ואז נעשית ממצה "מצוה".

וּמַאן דְּנָטִיר לָהּ לְגַבֵּי יָהּ ומי ששומר אותה את השכינה ע"י שממשיך הארת י"ה שהם פרצופי או"א שיאירו בה המוחין מאו"א, דִּגְנִיזִין בְּמ"ץ מִן מָצָה שהם גנוזים ונרמזים באותיות מ"ץ ממצה, וְאִנּוּן י"ם ה"ץ והם אותיות מ"ץ מתחלפות בא"ת ב"ש האות מ' באות י' ואות צ' באות ה', והם שומרים את השכינה מהקליפות כאשר היא יורדת לבריאה ע"י שבע הנערות שהם המלאכים דשצ"ם חנכ"ל. וּמַנֵּי קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְבָרֵךְ לָהּ שֶׁבַע בְּרָכוֹת לֵיל פֶּסַח וצוה הקב"ה לברך את השכינה בשבע ברכות בליל פסח [ב], דְּאִנּוּן שֶׁבַע הַנְּעָרוֹת דִּילָהּ שהם שבע הנערות שלה שכנגדם שצ"ם חנכ"ל, שצ"ם חנכ"ל. וּמַנֵּי לְאַעְבָרָא מִנְּהוֹן חָמֵץ וּמַחְמֶצֶת וצוה להעביר מהם מהזו"ן דקלי' שהם חמץ ומחמצת, דְּאִנּוּן עֲנָנִים חֲשׁוּכִין דִּמְכַסְיָין עַל נְהוֹרִין דְּשִׁבְעָה כֹּכְבֵי לֶכֶת שהם עננים שחורים וחשוכים שמכסים על האורות של שבעה כוכבי לכת דְּאִתְמַר בְּהוֹן שנאמר בהם (בראשית מא) וַתָּבֹאנָה אֶל קִרְבֵּנָה וְלֹא נוֹדַע כִּי בָאוּ אֶל קִרְבֵּנָה וּמַרְאֵיהֶן רַע, חָשׁוּךְ כַּאֲשֶׁר בַּתְּחִלָּה כי שבע הפרות הטובות מרמזות על שצ"ם חנכ"ל, ושבע הפרות הרעות הם מצד הקלי' ובאו ניצוצי קדושה בתוכם להנהגת העולם, ולא נודע שבאו מחמת הקליפות שגברו ביותר, וזה שאמר דְּכָל כַּךְ חֲשׁוֹכָא דַּעֲנָנִין דִּלְהוֹן, דְּלָא יָכְלִין נְהוֹרִין לְאַנְהָרָא לְהוֹן שכל כך חזק החושך של העננים של הקליפות שלא יכלו האורות להאיר להם, וּבְגִין דָּא ובשביל זה וְלֹא נוֹדַע כִּי בָאוּ אֶל קִרְבֵּנָה וזה הטעם שצוה הקב"ה שלא לאכול חמץ שבעה ימים כדי להרחיק את הזו"ן דקלי', וצוה אותנו לאכול מצה שבעת ימים כדי להאיר את נצוצי הקדושה הרמוזים במצה בשבעה כוכבי לכת. (ע"כ רעיא מהימנא).

ח"ב קפ"ג ע"ב

אומר הזוה"ק, מי שנזהר לאכול מצות שמורות ומהודרות בליל הסדר ובכל ימי חג הפסח, ביום ראש השנה יצא זכאי בדינו וישלים שנתו ויזכה לחיים טובים.

בְּיוֹמָא דְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, דְּאִיהוּ יוֹמָא דְדִינָא ביום ראש השנה שהוא יום הדין, (בְּכָל יוֹמָא) דְּלָאו אִיהוּ אֶלָּא לְאִינּוּן דְּלָא נָטְלוּ מֵיכָלָא דְאַסְוָותָא שאין הוא יום הדין דר"ה אלא לאותם שלא לקחו המאכל של רפואה שהיא המצה בפסח, אבל אם אכלו בפסח [ג] מיכלא דאסותא, השטן אינו יכול לקטרג עליהם וְשָׁבְקוּ לְאַסְוָותָא דְאוֹרַיְיתָא, בְּגִין מֵיכָלָא אַחֲרָא דְאִיהוּ חָמֵץ ועזבו את רפואת התורה שלא למדו תורה שהיא רפואת הנפש ועזבו אותו בשביל מאכל אחר שהוא חמץ, כלומר תאות יצר הרע. דְּהָא בְּיוֹמָא דָא דְרֹאשׁ הַשָּׁנָה שהרי ביום ראש השנה, הַהוּא חָמֵץ סָלְקָא, וּמְקַטְרְגָא עָלֵיהּ דְּבַר נָשׁ, וְאַלְשִׁין עָלֵיהּ זה החמץ שהוא יצר הרע הוא השטן עולה ומקטרג על האדם, וְאִיהוּ קַיְימָא בְּיוֹמָא דָא מְקַטְרְגָא עַל עָלְמָא והוא עומד ביום הזה להיות מקטרג על העולם כי ביום הזה ניתן לו רשות לקטרג אבל רק למי שאכל חמץ, אמנם אם אכל מצה שמורה שאז נשמר מיצה"ר לא מקטרג עליו השטן. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָתִיב בְּדִינָא עַל כֹּלָּא וְדָאִין עָלְמָא והקב"ה יושב בדין על כל בני האדם ודן את העולם.

וּבְגִינֵי כַּךְ כַּד יָהַב קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אוֹרַיְיתָא לְיִשְׂרָאֵל ולכן כאשר נתן הקב"ה את התורה לעם ישראל, אַטְעִים לְהוּ מֵהַהוּא נַהֲמָא עִלָּאָה, דְּהַהוּא אֲתָר הטעים אותם מאותו הלחם העליון של אותו מקום שהוא עץ החיים שהוא "המן", וּמִגּוֹ הַהוּא נַהֲמָא, הָווּ יָדְעִין וּמִסְתַּכְּלִין בְּרָזֵי דְאוֹרַיְיתָא, לְמֵהַךְ בְּאֹרַח מֵישָׁר ולפי שטעמו מאותו הלחם הרוחני היו יודעים ומסתכלים ומתבוננים בסודות התורה כדי לילך בדרך הישרה, וְהָא אוּקְמוּהּ מִלָּה אִינּוּן חַבְרַיָּיא בְּרָזִין (ס"א אִלֵּין דְקָאָמְרָן) אִלֵּין כִּדְקָאָמְרָן וכבר העמידו החברים את הסודות האלו כמו שאמרנו.